שירות של אינם יהודים בצבא

כבר כמה זמן מציקה לי השאלה כיצד להתייחס לחיילים שאינם יהודים בכלל ודרוזים בפרט, שכלפיהם אני מרגיש בכל זאת קצת שונה. אשמח לדעת מה היחס אליו. אצלנו בפלוגה יש כמה כאלה ואני מוצא את עצמי קרוע בין כל מה שאני מכיר ולמדתי על כך שארץ ישראל שייכת לעם ישראל והמצב שיש גויים ביננו אינו אידאלי ומצד שני הם לוחמים כמוני שעוזרים למדינה, מגנים על ארץ ישראל וחלקם גם אנשים טובים מאוד. זה באמת לא פשוט. בנוסף, האם יש הבדל אם אביו של החייל יהודי?

שאלתך מובנת מאד. אנו שואפים להקים ממלכת כהנים וגוי קדוש, החזון נושא אותנו לחיילותיו של בית דוד, ובהוה אנו מוצאים עצמנו נלחמים יחד עם חיילים שאינם יהודים... אתה מוסיף ומקשה מ"כל מה שאני מכיר ולמדתי על כך שארץ ישראל שייכת לעם ישראל והמצב שיש גויים ביננו אינו אידאלי" לעומת העובדה הממשית שגם החיילים שאינם יהודיים מוסרים נפשם על הארץ.

אתחיל קודם כל מדברי מרן הרב קוק זצ"ל בתשובה הלכתית שכתב בשנת תרפ"ג בנוגע לחליבה בשבת:
אני מוצא את עצמי מחוייב לעורר את לבבכם הטהור בדבר ההתנהגות של החליבה בשבת, שבאו לאזני שמועות שאתם חולבים בעצמכם בשבת, וזהו איסור גמור וחילול שבת קודש. רבותי! לא זו הדרך. הסיג של אי האפשרות להסתייע לפנעמים ע"י נכרי בדברים המוכרחים שהם אסורים להעשות על ידי ישראל וע"י נכרי הם מותרים, מכביד מאד על סדרי חיינו בא"י. מעולם ישבו בקרבנו גרים תושבים שלהם היו נותנים את הבשר האסור לנו, ובודאי היתה נוהגת מדת גומלין בזה שהנכרי הגר בקרבנו היה עושה בעדנו איזה פעולה נחוצה, כדי שקדושת ימי הקודש שלנו לא תהיה נשבתת, ומדוע אחיי לא נקח את הימים הטובים העתיקים שלנו וארחות חייהם למשל לנו גם כעת בזמן שאנו שבים להיבנות בארצנו הקדושה?
אגרות הראיה ו אג פג

בספר לקוטי ראיה ח"ב עמ' 460 מובא המשך בע"פ לתשובה זאת:
כשאני העירותי שאנשי קיבוץ רודגס טוענים שאין זה יכול להיות פתרון להתיישבות יהודית המיוסדת על עבודה עצמית, הוא קם ובהתרגשות אמר: מה? הם רוצים לפתור בעצמם כל בעיות הלכה? אם יהיה מצב שהקב"ה יישב את כל א"י ביהודים ולא יהיו נכרים לשבתות, ידאג הוא לפתור את הבעיה ולא עליהם דאגה זו. ענין נכרי בשבת מקובל ביהדות מהימים הראשונים לקיומה, וחלק גדול מהיתרים בתלמוד מבוסס על נכרי בשבת. גם במדבר היו לנו הגבעונים, ואח"כ במשך כל זמן היותנו בא"י היו נכרים בא"י, כותים ועממים אחרים. ואמר לי למסור, שאין הוא מתיר בשום פנים לחלוב ויש לקחת ערבי.

מדברים אלו אנו למדים שדבריך על המצב האידיאלי לא מוכרחים. התורה מניחה שיש בינינו גרים תושבים שאינם יהודים, כי כך הוא המצב בכל העולם כולו ובצורה שכזו חיה ומתנהלת כל מדינה. אדרבא מדינה צריכה שיהיו בה סוכנים, שגרירים, אנשי גשר בינה לבין העולם כולו, ובודאי שעם אוניברסלי כמו ישראל זקוק לכאלה. התורה אומרת שאת הנבלה תתן לגר אשר בשעריך. משמע שיש גרים תושבים בינינו. זו מציאות לכתחילאית. עד היכן הם יכולים להשתלב בתפקידים כאלה ואחרים, יש בזה הלכות רבות שאין כאן מקום בירורן.

כיום, אותם גויים (דרוזים, ולבטח ישראלים מחבר העמים שבסיבוכי הסיבות אינם יהודים) משרתים עמנו בצבא ואף מוסרים את הנפש על קיומה של מדינת ישראל, שרובה ישראל. זו מעלה גדולה והם מחסידי אומות העולם ממש. אני קורא לזה משפחה גדולה שיש בה גם אחים מאומצים, מאומצים אל הלב.

במציאויות רבות אנו צריכים לשאול את עצמנו מה עושים עם המציאות אחרי שהיא נקבעה בפנינו שלא על דעתנו. האם למשל, צריך להתעלם מתצפיתנית או מש"קית ת"ש משום שאתה מתנגד לכך שנשים תתגייסנה לצבא? ברור שלא. אדרבה צריך לחזקן, הן בתפקידן הצבאי והן בכוחות הנפש והרוח להוסיף ולצמוח רוחנית ותורנית גם בתקופת הצבא. כך במציאות שהעלית, אם מדובר בדרוזים ושאר בני מיעוטים שבמדינה, עלינו לקבלם לכתחילה באהבה, ואף אם מדובר בישראלים (כפי שהזכרתי, למשל מחבר העמים) שאינם יהודים לפי ההלכה, הרי זו המציאות שהם בארץ, והם גדלים איתנו והם מוסרים נפשם מתוך גדלות. (יש כאן גם חשבון רוחני-רזי עמוק מאד ואין כאן מקומו).

אנחנו משפחה גדולה שיש בה גם אחים מאומצים אל הלב.

לאור הדברים אין צורך מיוחד להתייחס למקרה בו אביו של החייל יהודי. זה נפ"מ לסוגיות של גיור וכד', סוגיה שנקראת "זרע ישראל". ואין כאן מקומו.